בשבת שעברה הייתי אמורה לרוץ 27 ק״מ, כך על פי התכנית. לא שלי, של המאמן. אני התכוונתי להסתפק ב-20 בלבד. ביום שישי הודעתי שאמשוך 25, ובשישי כשהקטנה עשתה קולות של חולה והרגל כאבה לי מהריצה של חמישי, ידעתי שזה יהיה נס אם ארוץ 10 ק״מ. היות שאת הנר הראשון הדלקנו רק במוצ״ש, בשבת בבוקר לא הבשילה השעה לניסים ואני נשארתי במיטה.
מאז שהתחלתי לרוץ אני נמצאת במשא ומתן ארוך ומתמשך. עוד לא הייתה פעם שהשעון צלצל ואני קמתי, נכנסתי לבגדי הריצה ויצאתי בדילוגים אל האוטו. אפילו בבוקר של הסובב עמק, שהתאמנתי לקראתו וחיכיתי לו חודשים, ולאחר שבמילא הייתי ערה מהתרגשות כל הלילה – כשהשעון צלצל, במקום לצאת מהמיטה פתחתי את שולחן המו״מ.
״קומי״
״לא קמה״
קומי, השעון צלצל״
״לא קמה בשעה כזאת, וגם לא בא לי לרוץ.״
״אין בעיה, קומי תגידי את זה מול הראי ותחזרי למיטה.״
קמתי.
וכל פעם יש משהו אחר – עוד מוקדם, כבר מאוחר, רצתי בחמישי, אני לא באמת מסוגלת למרחק הזה, כבר עשיתי את המסלול הזה 10 פעמים – שאלוהימא תעזור לי להבין מאיפה יש לי הכוח לזה כל פעם מחדש. כל צלצול שעון, כל יעד חדש, כל מטרה, כל בקשה של המאמן הם סיבה לקמפ דייויד קטן אצלי בראש, כשאינטרוולים מובילים בהפרש ניכר.
והנה אני, למרות הכל. אני, שעד לפני שנה סיימתי כל יום בין 2-4am . אני, שניהלתי 34 שנות בטטוּת, ועכשיו מצליחה לגרד עוד ספרינט או לא לוותר בעליה, שכושילירבאק עליה ועל אחותה שמגיעה 300 מטר אחריה ולתמרן בין ריצה להליכה – העיקר להגיע לקצה. ובכן, הכל טמון בעקרונות המשא ומתן – וכל המתאמן הרי זה משובח.
והנה 5 עקרונות בסיסיים למשא ומתן בריצה:
1. מטרות ויעדים, או: לכל סבל יש שם – הגדירו מה ייחשב בעיניכם הצלחה – ולמשל במקרה שלנו, זה לא מספיק לרצות לקום כשהשעון מצלצל בשעה 4 בבוקר, אני חייבת להגדיר לעצמי כמה ניג׳וסי סנוז יחלפו לפני שאדע שהובסתי. בתחרות עם עצמי הרבה יותר קל לי לנצח במו״מ על 3 צלצולים מאשר על אחד.
2. גבולות גיזרה, או: לא להירדם בשמירה – בדוגמה שלפנינו משבת האחרונה, לא הגדרתי מראש קו אדום וכן איבדתי ערנות ולכן מדי שעה התגמש היעד בק״מ, מה שגזר את דינו של המו״מ מראש. כשאין לי קו אדום ברור, רוב הסיכויים שאפוצץ את הדיונים עוד בטרם התחילו.
3. קח ותן, או: זן ואומנות הבסטה – במקרה שלהלן נתליתי בחום של הקטנה וברגל הכואבת שלי. נו, נגיד שאלה נסיבות מספקות לוותר על ריצה. אבל גם ידעתי שאני חייבת לחזור לחיזוקים ושאם לא אעשה כלום היום זה פתח ללא לעשות כלום גם מחר, ולכן בתמורה לכישלון במו״מ על הריצה ביצעתי חילופי שבויים ומסרתי את עצמי לידי האפליקציה הצוררת seven, לאימון ארוך של תרגילי חיזוק.
4. שיטת הסלמי או: שקרו כאילו אין מחר – אני לא בטוחה שזה עקרון שעובד במו״מ עסקי, אבל כאן זה ג׳וקר. חלקו את הקושי לפרוסות. למשל: רק לצאת מהמיטה, רק להתלבש, רק לרדת לאוטו, רק לרוץ את הק״מ הראשון. ואל תתנו לעובדות לבלבל אתכם, למשל כשאני מתכוננת לחצי מרתון, אני מחלקת אותו לשלושה חלקים של שבעה ק״מ. כל חלק מונה חמישה ק״מ בלבד ועוד שניים שהם טווח השקר הידוע מראש. בשלושה ק״מ אני כבר אומרת לעצמי ש׳הנה, עוד שניים והמקטע הראשון נגמר׳ ובכל אחד מהשניים הנותרים אני אומרת לעצמי שזהו, עוד אחד ודי. מדובר בסך מצטבר של שישה קילומטר של שקר לכל חצי מרתון, וזה עובד. מובן שאי-הצטיינות בגזרת המדעים המדויקים תורם להצלחה במו״מ מסוג זה.
5. דע את האויב, או: צ׳יקן פייט – חשוב להבין מול מי מתנהל המו״מ. לפעמים זה מול המאמן, לפעמים מול השעון וברוב המקרים זה לגמרי ביני לבין הקולות שבראש שלי או האגו. ברוב המקרים אני מאוד משתדלת לנקוב בזמן יעד לפני המאמן שלי, ובכל אופן לעולם לא לקבל את ההצעה הראשונה שלו. מה אני, חובבנית?!
כבר מזמן אמרתי שכל יקיצה לריצה היא מלחמה מבחינתי. איך אמר JFK – “לעולם אין לנהל משא ומתן מתוך פחד. מצד שני, לעולם אין לפחד לשאת ולתת.” מצד שלישי מ- JFK יוצאים בטיסה ולא בריצה, אז מה הוא מבין.
קיצר, אני מכריזה בזאת על אתגר חיפוש הדרך הבטוחה להשתיק את הקולות בראש, לצאת מהמיטה עם חיוך ענק על הפנים כשהשעון מצלצל, ולהמשיך לדלג את הק״מ הנותרים גם כשמקהלה בגודל של הגבעטרון שרה לכם בראש ״אין מצב״ – המוצא הישר יזכה בתהילת עולם. אבל עד שזה יקרה, ממשיכים לתרגל מו״מ בריצה.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות