מי היה מאמין שיגיע הזמן לסכם את הקורונה כתקופה, ועוד בהקשר של ריצה? והנה, בכל זאת, בקושי הספקנו לעכל (עלק) וכמעט שלא יצא לנו להתלונן (פחחחח) והיא כבר ממהרת להתעופף מהחלון.
אבל מישהו צריך לקחת את המקלדת לידיים, כדי שיום אחד נזכור שהיו ימים שבהם רצנו מסביב לבלוק, עשינו ריצות חברתיות בזום והתאחדנו ביחד אל מול המטרה המשותפת: לדווח איפה מסתתרים פקחים, ימחשמם.
אז הנה, הרמתי את כפפת הלטקס ותקתקתי פה סיכום.
Corona Season
זה התחיל עם פרוץ האביב. בדיוק כשכולנו התחלנו להתכונן לעונת המרוצים, לריצות היפות בשטח עם הפריחה האדומה ולנוהל טבילה במסלולים הרטובים. מישהו סגר את הברז.
בימים ההם, כשעוד היינו צעירים ותמימים ובכושר, חשבנו שזה ייקח דקה ורבע והחלטנו לשמר מה שאפשר, אז רצנו במדרגות של הבית.
וזה יכול היה להיות רעיון נהדר, אם לא היינו סגורים עם כל בני הבית גם ככה 24/7. כי בואו נודה על האמת, מה שעזר לשרוד את סיר הלחץ היה בעיקר העובדה שכל אחד תפס מרחק, אימץ פינה משלו ולא נשם מהאוויר של כל השאר.
ואז אמא רצה. אימון מדרגות בבניין ועוד קומה בבית, כי זה מה שיעשה את ההבדל. וזו גם דוגמה אישית מצויינת לניצול הזמן בראשית הסגר.
וככה שגרת השקט והריחוק התוך ביתית הופרה בקולות התנשפות עזים, צהלות ״יאללה, מי בא לרוץ איתי?״ (כן, מאוד מפתה), וקריאות עצבניות ״אבל ביקשתי שלא תסגרו את הדלת, רבאק!״.
אוי, זה הולך להיות כיף!
מעגלים, מעגלים
ואז הגיע הרגע שהירשו לרוץ גם במרחק 100 מטר מהבית. אושר גדול. בעיקר של יתר בני הבית, אגב.
מאה מטרים שלמים של ריצה, משל היינו יוסיין בולט כפרה עליו.
אבל אל יפלו פנינו. להפתעתנו גילינו כי לא מהמכון הביולוגי תצא הבשורה, כי אם מקהילת הרצים.
אז מה שנהיה זה שטובי המוחות עלו על זה שמאה מטר זה אומנם מעט, אבל זה גם רדיוס שנותן מעגל שהיקפו שווה למשהו עם פאי.
והעניין הוא, שפאי היה בדיוק הבעיה של כולנו בשלב הזה. אז עשינו את עצמנו מבינים והתחלנו לרוץ במעגלים.
מה הבעיה עם מעגלים?
למעשה יש לי רשימה.
זה מתחיל בזה שצריך לרוץ במעגלים. אצלי לקח בדיוק שתי ריצות עד שבת השבע שלי דחפה לי את המציאות לפנים: ״אבל את לא מגיעה לשום מקום ככה…״
״אוקיי… מקום זה עניין יחסי״ עניתי, מה שהבהיר את חומרת מצב הכושר שלי, כי אלה היו רק שני סיבובים וכבר, מסתבר, לא הגיע לי חמצן למוח.
ונגיד שלהגיע לאנשהו זה לא העניין, עדיין יש את הקטע שבכל הקפה מגיעים כל פעם לאותו מקום.
ככה, למשל, גיליתי שההקפה של הבלוק שלי עוברת בין שני שיחי יסמין, שריח פריחתם הוא מהשנואים עליי ביקום. בשביל מה לעזאזל הטבע חוזר לעצמו ככה? ולא אמרתם משהו על ריח של פאי!?
והכלב של השכנים, שעשה עם עצמו תחרות נביחות בכל פעם שחלפתי ליד הגדר שלו? dude, כולנו על שרשרת באותו אורך עכשיו. צ׳יל.
וזה שיש לנו שכנים? גם לפני הקורונה גרו כל כך הרבה אנשים ברחוב שלנו?!
ועוד בעיה חמורה עם המעגלים: כשאתם חולפים בשש וחצי בבוקר, בהקפה שלישית, על פני עטיפת ג׳ל או סניקרס זרוקה על הרצפה, ואתם מסננים ״פחחח, איזה זבל אנשים״, ובכן, אתם רצים במעגל, ואני לא רואה אף אחד אחר רץ כאן, אז…
אתגר הקורונה
בינינו, האתגרים בעת הזאת הפכו לסכנה גדולה יותר לציבור מאשר הקורונה.
קפיצה בחבל, פלאנק, ריצה לאחור, טיפוס מדרגות, מרתון בסלון, ריצה בדמיון מודרך, והאתגר שלי, שאף אחד לא הצטרף אליו: ריצה יחפה.
הסברתי לעצמי שזה בגלל שהתחלתי לקרוא שוב את ״נולדנו לרוץ״ ושהרחובות עכשיו ריקים ונקיים, וזה נשמע משכנע, אז חלצתי נעליים והתחלתי לרוץ.
קיבלתי מבטים משתאים מפה ועד באר שבע כאילו אין סגר בעולם, אבל השיא היה אחד שצעק ״למה יחפה נשמה?״
לא היה לי זמן לענות לו כי מיהרתי לסיים 8 ק״מ יחפים, אבל אם בא לכם לשמוע על זה עוד קצת, בינתיים יש את הפרק שהקלטנו עם עדן פז ב״קצב דיבור״ , ובהמשך, כשיצמח לי העור מחדש, בטח אכתוב על זה פוסט בהרחבה.
Corona League
אבל למה רק ללכלך? בואו נודה על האמת, שהסגר הישראלי הראה לעולם בדיוק במה נבדלים בני ישראל מכל שאר עמי תבל: בכושר אילתור ובתחמנות.
בגלל זה, איך שהבנו שאפשר לגנוב 125 מטר בלי שאף אחד ישים לב, לאט לאט קלטנו שאין גבול אמיתי. עם חופשי בארצנו.
וזה לא חלילה שלא הקשבנו לשוטרים ולפקחים. שאנחנו נפריע לשומרי הסדר במילוי תפקידם? לא, לא, נשמות. אנחנו יצאנו למרפסות הוירטואליות והעברנו דיווחים איפה בדיוק הם נמצאים, וככה לא היינו צריכים להתקל בהם כדי לא להקשיב להם.
שומרי חוק וסדר אנוכינו.
וככה שרוקרקה לה השריקה הבלתי רשמית של פתיחת ליגת הקורונה, ומ״כל ישראל מאה מטרים״, יצאה לדרך אליפות ישראל בריצת מעגלים.
20 ק״מ, 50 ק״מ, 100 ק״מ. אנשים רצו מדן ועד אילת במאה מטר. וזה לא דבר רע, אם אתם פיזיותרפיסטים.
כאוס יציאה
ואז הגיעה העת לצאת. כאילו, לא שמשרד הבריאות חשב ככה חלילה, כי מה לספורט ולבריאות?, אבל היה ברור שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
פתאום התחילו שמועות שהפנטגון גילה שבמדבר יש חיסון מוכח נגד קורונה, וששתיה ממי נחל זורמים הם סגולה לתו סגול, ואפילו ריצת מחאה כמעט יצאה לדרך. אבל בדיוק ברגע הזה הגיעו ההנחיות – ברורות כמו אקסל של תכנית אימונים. ומזל, כי אם עד עכשיו חשבנו שאנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו, מאותו רגע היינו בטוחים בזה.
עד הגל הבא
וזהו. כמו שבאה ככה הלכה. אין נתז טיפתי, אין רסס ארסי, אין מחסומים. וזה קשה, כי עכשיו אנחנו צריכים לצאת לשם ולרוץ כמו שהיינו עושים פעם, אבל אנחנו כבר לא מי שהיינו. יש לנו תובנות מהתקופה הזאת. קילוגרמים של תובנות. ותובנות זה לא טוב לאינטרוולים ועליות. כלומר, קילוגרמים זה לא טוב.
ופתאום אף פקח לא אומר לנו להסתובב ולחזור הביתה, וצריך ממש לרוץ וכל הדבר הזה. ואין שום מסוק שבא לעצור אותנו באמצע עליה, זה רק אנחנו בעקבות הכושר האבוד.
חשבתם שלא לרוץ זה קשה? תנסו לרוץ!
איך? איך ככה עזבת אותנו בדיוק כשרבע לסחוניה בחוץ? אל תלכי קורונה, אל תלכי.
אבל אל דאגה נשמות, אלה היו רק המוקדמות. איך שנחזור לכושר ויעבור החום, יגיע הגל השני ואיתו סגר, ודו״חות ועמייאת, ונחזור להיות גיבורים על מאה מטר. ואימרו אמן.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
