למה רצה על הרי געש נשמה?

מה גורם לאישה עם שתי רגליים על הקרקע ומודעות עצמית סבירה לצאת למרוץ שבלי ספק גדול עליה, על מידותיה ויכולותיה? גם אני שואלת את עצמי
* אזהרת קריאה: פוסט זה אינו מומלץ לרצים מתחילים. וגם לא לאנשים שמגדלים פרות קדושות. ייהנו ממנו אנשים שמסוגלים לעכל קורט הומור מקברי וכאלה שיודעים להעריך קצת סבל טוב.

קבוצות הרצים כבר הוצפו בכל תמונות הירוק-הירוק הזה של פסגות הגולן, שלא מתביישות לעמוד זקופות ולהבהיק בירוק בשעה שהארץ כולה הולכת ומצהיבה. והרץ, הרי איך שהוא רואה פסגות מוריקות, הוא מסתער. כמאמר השיר  – שם הרי גולן, הושט היד ברבאק.

מודעות הפרסום הבטיחו מרוץ שטח יחיד במינו אל פסגות השיפון, יוסיפון, בשנית, אביטל, בנטל, וציפה-דריפה-ימפמפל. עליתם עליי נשמות, אני לא ממש טובה בגיאורגפיה. אם היו מפרסמים שקוראים להרים שוקרי ויומטוב גם הייתי מאמינה. גם אם השילוט היה מוביל אותנו אל פסגת החרמון הסורי כנראה שלא הייתי מרגישה בהבדל עד שהיה מאוחר מדי. אבל האתגר הוא שמשך אותי, למרות החשש, ולכן ביני לבין חבריי המרוץ זכה לכינוי ״הרי דעאש״ – על שום המיקום והאימה הצפויה.

אין דבר שאני שונאת יותר מלרוץ בעליות. לא משנה כמה אני מתאמנת על זה ובכמה ריצות שטח אני מאתגרת את עצמי, הן לא נהיות שטוחות יותר. בדיוק בגלל זה נרשמתי. בלי להסתכל על המסלול, בלי להעריך כמה קשה יהיה, כי בינינו – כשאני מסתכלת על הגרפים הכל נראה אפשרי, ואז הרגליים שלי פוגשות אותם ומגלות שאלה לא גרפים, אלא עליות.

המרוץ כלל 30 ק״מ ריצה שלאורכם כמעט 1000 מטר טיפוס (כך לפי הפרסום, אבל רק כ-800 לפי הסונטו) שהתחילו כקילומטר וחצי לאחר שיצאנו לדרך, כלומר, הרבה לפני שהתחממתי, ובעיקר כשעוד היה יותר פשוט לעשות אחורה פנה מאשר קדימה צעד.

ברכס הראשון חשבתי שאני מתה. ברכס השני הבנתי שהיה עדיף אילו מתתי בראשון. לקראת הרכס השלישי אמרתי לאורית ״יוווו, הגענו! כבר רואים את הטורבינות״, אבל מבט קטן בשעון הבהיר שהן עוד מרוחקות מאיתנו כ- 7 ק״מ של מרחבים ירוקים, שפותחים את הלב והנשמה, שמאפשרים לרוץ בקצב שמשיב אוויר לריאות ותחושת מסוגלות לרגליים שנזכרות איך זה לרוץ, וגם להכיר אנשים חדשים בדרך ולרצות שזה לא ייגמר. עד לעלייה הבאה.


שם, בין ירוק לירוק, כשבזווית העין כבר קלטתי את העלייה הבאה, נחו להם טנקים חלודים, שאחד הרצים טען שהם שרידים מכוח צביקה ואחר התווכח וטען שלא, ואני, שכזכור לא חזקה בגיאוגרפיה, וגם ההיסטוריה אצלי בואו נגיד לא בראש מצעד הפזמונים, אמרתי שלא משנה של מי הם, העיקר שבואו נעצור לתמונה – כי באמאשלי כבר אין לי כוח, צביקה.

אולי הייתי צריכה להקדים ולומר שריצת שטח עושה ממני דייסה רגשנית. פלא הבריאה, אהבת הארץ וזה.
כשנכנסנו לסינגל אחרי הירידות מהטורבינות עברנו מרכסים ירוקים, לשדות שיבולים רוקדים ברוח, אל עדרי פרות, ותצפיות על שבילים מתפתלים שבמעליהם רצנו קודם, ומשם אל אחו רחב ידיים זרוע עצים עבותים ומרבדי פרחים שכבר אין בשום מקום בארץ בסוף אפריל.

והקרקע שתחת הרגליים התחלפה משביל רחב כבוש לירידות תלולות מלאות עשבייה ירוקה, אל שבילים צרים רצופי אבני בזלת והעיניים לא הצליחו לבלוע את כל היופי והעושר הזה, עד שלרגע דעתנו הוסחה מהעובדה שכבר איזה זמן שאנחנו רצים פה בנחת כזו ולא היתה עלייה כבר אי אילו קילומטרים, וסך הכל נראה שהדרך הולכת ומתקצרת ואנחנו הרי יודעים שעוד שתי עליות וכמה מאות מטרים טיפוס לפנינו, ואפילו אני, שמתמטיקה לא רק שהיא לא הצד החזק שלי – אלא שהיא הצד החלש שלי –  כבר התחלתי לחשוב מה זה אומר לעזאזל? אילו עליות צפויות לנו במעט הקילומטרים הנותרים?

תסלחו לי לרגע חבריי הגברים שלא מצאתי דרך יוניסקסית להסביר את זה – אבל קורס הכנה ללידה, שלא מכין אף אחת אף פעם ללידה כי אין דרך להתכונן לרגע שאבטיח אמור לצאת מהכושילירבאק? אז הר אביטל.

אמרו לנו שזו תהיה עליה תלולה, אמרו ׳קשה׳, אפילו כתבו אחוזי שיפוע, אבל בואו, אין באמת דרך להסביר את זה למי שעוד לא טיפס בעלייה כזו, שאפילו בהליכה דוחפת אותך לאחור. שכל כך תלולה שנאלצתי לשלוח את כל הגוף קדימה שעוד רגע הייתי צריכה לזחול עם הידיים על העפר כדי להתקדם, כי היה איזה רגע שנעצרנו שם, ולחברה משמאל כמעט יצא הלב מהחזה החוצה והחבר מימין כמעט השאיר קרסול על השביל ואני, מרוב שהיה קשה רק תפסתי התקפת צחוק ואמרתי שזה הזמן לחפור קבר אחים ולעמוד דקה לזכרנו, כי מכאן אנחנו לא חוזרים.

רגע, בעצם מצאתי דרך. נכון ׳הסורים על הגדרות׳? אז זה לא שהם עמדו עלינו לכלותנו, הם פשוט חשבו שאלה גדרות חשמליות, שהנה יביאו קץ לסבלם, למה שאין מצב שהם מטפסים שוב את האביטל. ככה קשה היה.

ואז, עוד שאנחנו מקטרים והעלייה לא נגמרת, היא נגמרה. ואחריה עוד קצת מאמץ ונגמר המרוץ כולו, ובקו הסיום כבר קצת הצטערתי שלא הלבישו עלינו עוד כמה קילומטרים של יופי עוצר נשימה כזה, ושחבל שכבר נגמר.

אז למה רצים על הרי געש? כששאלתי את החברים באחת מקבוצות הפייסבוק למה בכלל התחילו לרוץ, הרוב המוחץ ענה שבשביל לאתגר את עצמם. והיופי בריצה הוא שמה שהיום בלתי אפשרי מחר הוא כבר מאחורינו, ואז מחפשים את האתגר הבא. ככה שאם בכלל, הייתם צריכים לשאול ׳למה רצה על הרי געש כבויים נשמה?׳ ואני הייתי עונה שהריצה על גחלים יצאה ביום לא נוח ושבטוח אירשם אליה בשנה הבאה אחרי שארוץ שוב את הרי הגעש בהרבה פחות זמן.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

תגובות